עליתי לארץ לבדי ב1990. ילדה בת 14 וחצי. פנימיה בירושלים.
עליתי לארץ לבדי ב1990. ילדה בת 14 וחצי. פנימיה בירושלים.
ואז מגיעה מלחמת המפרץ. אזעקות, נחש צפע, מסכות.
אבא שלי ז"ל מחליט לעלות על טיסה לארץ, לחזק אותי ובעיקר להביע הזדהות עם עמנו.
בית הספר בו אני לומדת מקבל הוראה לפזר את הבנות למשפחות שלהן. לי אין ממש משפחה פה.
רק אבא תייר.
באותה תקופה עלה לארץ חבר שלו, אריה, וקבע את ביתו בכפר אדומים. הוא מזמין את שנינו אליו.
אבא ואני עולים על רכב שכור. מירושלים לכפר אדומים.
הדרך קסומה. הרי המדבר פרוסים משני צידי הכביש. אני מסתכלת עליהם ומתאהבת - שוב - בארצי שאינה מולדתי.
תחושה כזאת של בראשיתיות. של שכינה.
ואז ברדיו מתחיל להתנגן שיר.
"כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמה".
השיר מתנגן ואני מהופנטת.
אבא לידי. אנחנו נוסעים בארץ ישראל, בתוך מדבר יהודה.
"ציפור השיר הפעוטה
שהסופה אותה גרשה
ובלבלה את מסלולה
מיבשה ליבשה
ציפור טסה, נעה, נסה
על תורן של ספינת משא
בהגיעך עדי אובד
למדי אותי להישרד"
אני היא אותה ציפור! עמי הוא אותה ציפור נודדת אשר טסה, נעה, נסה, מיבשה ליבשה.
עד שהגיעה הביתה.
השיר מתנגן. הקול ערב.
זהו קולו של יהורם גאון.
ואתמול, במין סגירת מעגל השמורה רק לעם שלנו, יהורם גאון פותח את תוכניתו ומדבר עליי.
תודה יהורם, על הקול. תודה על המילים.
תודה מהילדה ההיא שהיא אני, אותה חיברת לארצה ולעמה, אי אז ב1990, אי שם בהרי יהודה.
ללי דרעי (Laly Derai) — מס' 6, אם לחייל מילואים שנפל
השאלה בסרטון · Question in this video
צפו בסרטון ב-Emunify · Watch on Emunify